בית המשקם

מנהל
טלפון
פקס
דואל
אתר אינטרנט
רחוב
מספר בית
קטגוריה
קהילה
תיאור

​​הבית והמחסן הגדול שלידו מוכרים כיום בחולון "כבית המשקם". חברת "המשקם" מחזיקה בנכס משנת 1957. המבנה נבנה בסגנון הבינלאומי. ניתן להבחין בעיקר בחלונות חדר המדרגות המואר, במסגרות הברזל ובשלוחת הבטון שנועדה להצללה.

הבית והמחסן נבנו על ידי שושנה פרציץ ונודעו בחולון כ"בית האומנויות". שושנה פרציץ (1892 – 1969), נולדה בקייב שבאוקראינה. למדה במוסקבה ובסורבון בפריז. בשנת 1917 הקימה במוסקבה הוצאת ספרים איכותית לספרי ילדים בשם "אומנות". היא עלתה ארצה בשנת 1925, הצטרפה לציונים הכלליים, הייתה חברת מועצת העיר תל אביב ולימים חברת הכנסת הראשונה, השנייה והשלישית. בשלב מסויים השתלטו הבריטים על בית האומנות והקימו בו  מחסני נשק של הצבא הבריטי. לכאן פרצו אנשי הלח"י במטרה לגנוב נשק לצרכי הארגון. בספרו של איש הלח"י "עלי"1 "גוייסנו לכל החיים", מתאר הכותב כי אחד מאנשי הלח"י ("אילן" בכינויו המחתרתי, הרצל לבנשטיין2 ) התיידד עם החיילים הכושים מגדוד אפריקאי ששרתו באגרובנק, מהם למד על אחסנת הנשק בבית האומנויות, שהיה בית אבן גדול ובולט שעמד בצמוד למחסן גדול. בסמוך נמצא גם מחנה אוהלים של הצבא הבריטי. מחנה האוהלים השתרע באזור כיכר השלושה, ממזרח וממערב לרחוב חנקין. על הצעיר הוטל להתיידד עם החיילים, הוא הציג בפניהם תמונה של כוכבת קולנוע וטען כי זו אחותו, החיילים התלהבו מאד, בפרט כשסיפר להם כי יכיר להם אותה בקרוב... מעל לחדר הנשק, עוד למד "איש המודיעין הצעיר" כי בקומת הבניין העליונה, מתגוררים הקצינים, כי האולם הגדול משמש כחדר אוכל, מטבח ומחסן. ההודעה נמסרה לאחד מחברי הלח"י שכונה "אביאל" שבקש כי יוכן שרטוט מפורט של המקום. השרטוט הדגיש צריך לכלול גם את דרכי הגישה, מיקום קווי הטלפון והחשמל. מועד החלפת המשמרות, מספר השומרים וכלי נשקם. זוג אנשי לח"י יצא למקום והחל לאסוף ידיעות. הם הבחינו בזקיף חמוש אחד. עוד שמו לב כי לעת ערב נערך מסדר ושניים עשר חיילים נערכו ליד חדר המשמר. בכדי לבדוק את תוכניתו הפנימית של המבנה נשלחו פנימה אנשים בתואנה שהם מחפשים את בית החולים הסמוך... אחד מהם טען כי חברתו נפצעה והוא זקוק לתחבושת, קצין בריטי אדיב נתן לו אחת. בינתיים הביט הבחור במבוך הקומה השנייה ולמד אותו היטב...

ביום הפעולה ו' באדר תש"ו (ליל 6 - 7 בפברואר 1947) נערך תדריך בחורשה על ידי בני ברק, מפקד הפעולה היה "שרגא", "דב" היה סגנו. מבעוד מועד הוכן ארגז חול ובו תרשים אזור הפעולה והמבנים, שהוכן בעזרת סרטי סימון וקופסאות גפרורים. לפנות ערב התרכזו הלוחמים בחנות ריקה ברחוב ז'בוטינסקי פינת רחוב שנקר בחולון. שם חולקו הנשק ותחבושות אישיות.  ביציאתם הבחינו הלוחמים במשאית ממתינה כשארגזה הגדול מכוסה ביריעת ברזנט. הם חלפו על פני הכיכר העגולה (שלימים תקרא "כיכר השלושה"), בחולפם, הבחינו בשני בחורים הממתינים לנתק את חוטי החשמל והטלפון. כחלוף דקותיים הם עצרו בחזית המבנה. חוליה אחת פרצה מיד לקומה השנייה לנטרל את הקצינים ששהו בה, חוליה אחרת פרצה את דלת הברזל, חוליה נוספת התמקמה מול אוהלי החיילים הכושים ומטרתה הייתה למנוע הגעת תגבורת. הזקיף הבריטי ירה ראשון לעבר התוקפים, הוא נורה ונהרג. ההפתעה אבדה. גם מכיוון בית החרושת 'ארדי' (עמד במעלה רחוב אז"ר, מול מגדל המים) נפתחה אש, שני אנשי מחתרת נפצעו קל. מונית שהמתינה בסמוך עם אחות אספה אותם. גם בקומת הבניין העליונה נערך קרב, קצין בריטי נהרג. "דב" השליך רימון ודלת הברזל נפרצה, גם הדלת הפנימית נכנעה למטען נפץ. קבוצת סבלים – לוחמים, הגיחה ממחבואה ובמשך כעשרים דקות התבצעה העמסה מהירה של כלי הנשק. המשאית התחמקה לעבר כביש ירושלים, ממנו המשיכה לפרדסי שכונת התקווה. בדרכה הבחינה בשיירת כלי רכב צבאיים נעה במהירות לחולון. לימים התברר כי חוט הטלפון לא נותק, המשור נשבר עם תחילת העבודה... הפעולה הצליחה מאד, כמות הנשק שנאספה עלתה על הכמות שהייתה מצויה במחסני הלח"י. ממחסן הצבא נלקחו 4 מרגמות, 8 מקלעי ברן, 24 תתי מקלע ו 70 רובים. אולם לפעולה היה סוף קשה. החיילים הכושים שאחד מחבריהם (הזקיף) נהרג, יצאו לרחובות שכונת אגרובנק ורצחו בזעמם שלושה אזרחים: בן ציון שנקר, אליהו יודאיוב ושמואל פרלמן. על שמם נקראה הכיכר בצומת הרחובות סוקולוב ושנקר "כיכר השלושה" כעבור עשרים שנה הוסרה הכיכר העגולה בכדי לאפשר את הרחבת הצומת והוספת רמזור. בתו של בן ציון, עו"ד רינה יפה שנקר סיפרה לימים כי היא ואביה יצאו בשל היריות לחפש את אמם שרה לבית הוכשטיין. השניים נכנסו לאטליז שעמד ברחוב בפלמ"ח, החיילים האנגלים נכנסו בעקבותיהם, למרות צעקותיה של רינה שלא ירו, ירו באביה מטווח קצר ופגעו בלבו. על שמו נקרא בית הספר היסודי שנקר.

  1. עלי, גוייסנו לכל החיים, הוצאת מערכות, 1969.​​
  2. יעקב בנאי (מזל), חיילים אלמונים ספר מבצעי הלח"י, הוצאת חוג ידידים תל אביב, עמ' 380 – 385.
תמונה
 
שעות פעילות
תחבורה
דמי כניסה
מידע נוסף
אמנת שירות
סדר הופעה
מפת גוגל
תמונה 2
 
תמונה 3
 
תמונה 4
 
תמונה 5
 
תמונה 6
 
כתובת - לא לשימוש!!!!!
ימי פעילות
רישום לעריכת יום הולדת
קבצים מצורפים
כתובת:פרוג 6, חולון

תיאור

​​הבית והמחסן הגדול שלידו מוכרים כיום בחולון "כבית המשקם". חברת "המשקם" מחזיקה בנכס משנת 1957. המבנה נבנה בסגנון הבינלאומי. ניתן להבחין בעיקר בחלונות חדר המדרגות המואר, במסגרות הברזל ובשלוחת הבטון שנועדה להצללה.

הבית והמחסן נבנו על ידי שושנה פרציץ ונודעו בחולון כ"בית האומנויות". שושנה פרציץ (1892 – 1969), נולדה בקייב שבאוקראינה. למדה במוסקבה ובסורבון בפריז. בשנת 1917 הקימה במוסקבה הוצאת ספרים איכותית לספרי ילדים בשם "אומנות". היא עלתה ארצה בשנת 1925, הצטרפה לציונים הכלליים, הייתה חברת מועצת העיר תל אביב ולימים חברת הכנסת הראשונה, השנייה והשלישית. בשלב מסויים השתלטו הבריטים על בית האומנות והקימו בו  מחסני נשק של הצבא הבריטי. לכאן פרצו אנשי הלח"י במטרה לגנוב נשק לצרכי הארגון. בספרו של איש הלח"י "עלי"1 "גוייסנו לכל החיים", מתאר הכותב כי אחד מאנשי הלח"י ("אילן" בכינויו המחתרתי, הרצל לבנשטיין2 ) התיידד עם החיילים הכושים מגדוד אפריקאי ששרתו באגרובנק, מהם למד על אחסנת הנשק בבית האומנויות, שהיה בית אבן גדול ובולט שעמד בצמוד למחסן גדול. בסמוך נמצא גם מחנה אוהלים של הצבא הבריטי. מחנה האוהלים השתרע באזור כיכר השלושה, ממזרח וממערב לרחוב חנקין. על הצעיר הוטל להתיידד עם החיילים, הוא הציג בפניהם תמונה של כוכבת קולנוע וטען כי זו אחותו, החיילים התלהבו מאד, בפרט כשסיפר להם כי יכיר להם אותה בקרוב... מעל לחדר הנשק, עוד למד "איש המודיעין הצעיר" כי בקומת הבניין העליונה, מתגוררים הקצינים, כי האולם הגדול משמש כחדר אוכל, מטבח ומחסן. ההודעה נמסרה לאחד מחברי הלח"י שכונה "אביאל" שבקש כי יוכן שרטוט מפורט של המקום. השרטוט הדגיש צריך לכלול גם את דרכי הגישה, מיקום קווי הטלפון והחשמל. מועד החלפת המשמרות, מספר השומרים וכלי נשקם. זוג אנשי לח"י יצא למקום והחל לאסוף ידיעות. הם הבחינו בזקיף חמוש אחד. עוד שמו לב כי לעת ערב נערך מסדר ושניים עשר חיילים נערכו ליד חדר המשמר. בכדי לבדוק את תוכניתו הפנימית של המבנה נשלחו פנימה אנשים בתואנה שהם מחפשים את בית החולים הסמוך... אחד מהם טען כי חברתו נפצעה והוא זקוק לתחבושת, קצין בריטי אדיב נתן לו אחת. בינתיים הביט הבחור במבוך הקומה השנייה ולמד אותו היטב...

ביום הפעולה ו' באדר תש"ו (ליל 6 - 7 בפברואר 1947) נערך תדריך בחורשה על ידי בני ברק, מפקד הפעולה היה "שרגא", "דב" היה סגנו. מבעוד מועד הוכן ארגז חול ובו תרשים אזור הפעולה והמבנים, שהוכן בעזרת סרטי סימון וקופסאות גפרורים. לפנות ערב התרכזו הלוחמים בחנות ריקה ברחוב ז'בוטינסקי פינת רחוב שנקר בחולון. שם חולקו הנשק ותחבושות אישיות.  ביציאתם הבחינו הלוחמים במשאית ממתינה כשארגזה הגדול מכוסה ביריעת ברזנט. הם חלפו על פני הכיכר העגולה (שלימים תקרא "כיכר השלושה"), בחולפם, הבחינו בשני בחורים הממתינים לנתק את חוטי החשמל והטלפון. כחלוף דקותיים הם עצרו בחזית המבנה. חוליה אחת פרצה מיד לקומה השנייה לנטרל את הקצינים ששהו בה, חוליה אחרת פרצה את דלת הברזל, חוליה נוספת התמקמה מול אוהלי החיילים הכושים ומטרתה הייתה למנוע הגעת תגבורת. הזקיף הבריטי ירה ראשון לעבר התוקפים, הוא נורה ונהרג. ההפתעה אבדה. גם מכיוון בית החרושת 'ארדי' (עמד במעלה רחוב אז"ר, מול מגדל המים) נפתחה אש, שני אנשי מחתרת נפצעו קל. מונית שהמתינה בסמוך עם אחות אספה אותם. גם בקומת הבניין העליונה נערך קרב, קצין בריטי נהרג. "דב" השליך רימון ודלת הברזל נפרצה, גם הדלת הפנימית נכנעה למטען נפץ. קבוצת סבלים – לוחמים, הגיחה ממחבואה ובמשך כעשרים דקות התבצעה העמסה מהירה של כלי הנשק. המשאית התחמקה לעבר כביש ירושלים, ממנו המשיכה לפרדסי שכונת התקווה. בדרכה הבחינה בשיירת כלי רכב צבאיים נעה במהירות לחולון. לימים התברר כי חוט הטלפון לא נותק, המשור נשבר עם תחילת העבודה... הפעולה הצליחה מאד, כמות הנשק שנאספה עלתה על הכמות שהייתה מצויה במחסני הלח"י. ממחסן הצבא נלקחו 4 מרגמות, 8 מקלעי ברן, 24 תתי מקלע ו 70 רובים. אולם לפעולה היה סוף קשה. החיילים הכושים שאחד מחבריהם (הזקיף) נהרג, יצאו לרחובות שכונת אגרובנק ורצחו בזעמם שלושה אזרחים: בן ציון שנקר, אליהו יודאיוב ושמואל פרלמן. על שמם נקראה הכיכר בצומת הרחובות סוקולוב ושנקר "כיכר השלושה" כעבור עשרים שנה הוסרה הכיכר העגולה בכדי לאפשר את הרחבת הצומת והוספת רמזור. בתו של בן ציון, עו"ד רינה יפה שנקר סיפרה לימים כי היא ואביה יצאו בשל היריות לחפש את אמם שרה לבית הוכשטיין. השניים נכנסו לאטליז שעמד ברחוב בפלמ"ח, החיילים האנגלים נכנסו בעקבותיהם, למרות צעקותיה של רינה שלא ירו, ירו באביה מטווח קצר ופגעו בלבו. על שמו נקרא בית הספר היסודי שנקר.

  1. עלי, גוייסנו לכל החיים, הוצאת מערכות, 1969.​​
  2. יעקב בנאי (מזל), חיילים אלמונים ספר מבצעי הלח"י, הוצאת חוג ידידים תל אביב, עמ' 380 – 385.
פרוג 6 חולון