דגן ציפורה

 יקירי העיר

שנת קבלת האות 2015 - תשע"ה
תיאור
​ציפורה נולדה בשנת 1930 ב"תל אביב הקטנה", להוריה אייזיק-יצחק גרינברג שהיה מראשוני נגני התזמורת הפילהרמונית הישראלית ולאמה שרה-סוניה מרקין שהייתה מראשוני רופאי השיניים של תל אביב.
ציפורה גדלה בתל אביב, במשפחה ציונית פעילה. בילדותה השתייכה לתנועות הנוער החלוצית ולאחר מכן הצטרפה לפלמ"ח. בשנת 1946 חוותה את אירועי "השבת השחורה", שבהם נתפסה עם יחידתה ונותרה במצור בקיבוץ יגור.
בשנת 1947 נשלחה ציפורה לעבודה מחתרתית כחברה בפלמ"ח. בתפקידה זה עבדה בחשאי עם עוד קבוצה נבחרת של בנים ובנות (הכשרת "רגבים") בייצור כדורי 9 מ"מ עבור ה"הגנה" באתר הסודי "מכון אילון" מצפון לרחובות. ציפורה מספרת כי במשך חודשים ארוכים חיה חיים כפולים - מצד אחד ניהלה את חייה האישיים כחברת קבוץ צעירה ומצד שני היו אלה אילוצי העבודה במחתרת באולם ייצור הכדורים מתחת לפני האדמה. 
במהלך התקופה  בפלמ"ח הכירה ציפורה את מתי בעלה, ולאחר נישואיהם שרתו יחד בכל תקופת מלחמת העצמאות, במכון התת- קרקעי ועבדו יחדיו ביצור תחמושת ללוחמים.
לאחר המלחמה בשנת 1949, היו ציפורה ובעלה שותפים להקמת קיבוץ מעגן מיכאל במישור חוף הכרמל. ציפורה מספרת שהקימה במו ידיה את מרפאת השיניים של הקיבוץ. אחר כך עברו בני הזוג להתגורר במקווה ישראל הסמוכה לחולון, שם חיו במשך 30 שנים. מתי היה אגרונום ומנהל המשק החקלאי וציפורה הייתה מורה.
בשנת 1990 עברו ציפורה ומשפחתה לעיר חולון שבה היא מתגוררת עד היום.
כיום ציפורה חברה פעילה בארגון חברי ה"הגנה". היא עוסקת בהנחלת המורשת, בתיעוד, בהנצחה, בשימור ובהסברה בעל פה ובכתב על פעולות הארגון, למבוגרים ולבני הנוער.
במסגרת פעולות ההנצחה, ציפורה ראיינה כ 130 חברי "הגנה" על מנת לשמור ולתעד את סיפורם המרתק ולהנחילו לדורות הבאים.
במשך שנים רבות לקחה חלק מרכזי בצוות חברי ארגון "ההגנה" המופיעים בהתנדבות במוסדות החינוך ובצה"ל ומספרים על פועלה של ה"הגנה" בימים שקדמו להקמת המדינה.​
וכך מספרת ציפורה דגן: "במשך כ- 18 שנים הרביתי בנסיעות אל מחנות צה"ל בכל רחבי הארץ והרציתי ביחידות רבות, כולל בקורסי קצינות על הנושא "מהגנה לצבא הגנה" בדגש על "התפתחות כוח המגן העברי" ו"נשק במחתרת".
במקביל, נסעתי ברחבי הארץ והתמסרתי לעריכת ראיונות ותחקירים ערכתי בהתנדבות לתיעוד פועלם של וותיקי ההגנה והפלמ"ח. ההקלטות והמידע הופקדו בארכיון המרכזי של ההגנה, בבית אליהו גולומב ובארכיון צה"ל".
ציפורה מוסיפה כי כשפנו אליה מבית ספר התיכון ע"ש פנחס אילון בחולון, להנחות וללמד קבוצת תלמידים לקראת תחרות "התפתחות כוח המגן", היא נרתמה מיד למשימה ולימדה את התלמידים אודות "המאבק על הדרכים". תלמידים אלה זכו לאחר מכן בתחרות הארצית וקבלו פרס ואת המקום הראשון בתחרות זו. שנה קודם לכן זכו תלמידי בית הספר "קציר" ברחובות להדרכתה של ציפורה וגם הם קבלו פרס וזכו במקום הראשון.​
בשנת 2010 יזמה ציפורה את הקמתה המחודשת של האנדרטה לזכר חללי ה"הגנה" מגיני בתי החרושת "היוצק" ו"ספירט" שעמדו בצומת חולון ונרצחו ע"י הערבים בפברואר 1948. הקמת האנדרטה התאפשרה בסיוע  תלמידי תיכון אילון בחולון ועיריית תל אביב. למתי וציפורה שני בנים: עוזי וארז דגן, להם 8 נכדים ו14 נינים.

תמונה
דגן ציפורה
סדר הופעה  
תאריך לידה 31/12/1930
תאריך פטירה  
שנת פטירה  
שנת לידה 1930
קבצים מצורפים

דגן ציפורה

דגן ציפורה
שנת קבלת האות:2015 - תשע"ה
שנת לידה:1930
​ציפורה נולדה בשנת 1930 ב"תל אביב הקטנה", להוריה אייזיק-יצחק גרינברג שהיה מראשוני נגני התזמורת הפילהרמונית הישראלית ולאמה שרה-סוניה מרקין שהייתה מראשוני רופאי השיניים של תל אביב.
ציפורה גדלה בתל אביב, במשפחה ציונית פעילה. בילדותה השתייכה לתנועות הנוער החלוצית ולאחר מכן הצטרפה לפלמ"ח. בשנת 1946 חוותה את אירועי "השבת השחורה", שבהם נתפסה עם יחידתה ונותרה במצור בקיבוץ יגור.
בשנת 1947 נשלחה ציפורה לעבודה מחתרתית כחברה בפלמ"ח. בתפקידה זה עבדה בחשאי עם עוד קבוצה נבחרת של בנים ובנות (הכשרת "רגבים") בייצור כדורי 9 מ"מ עבור ה"הגנה" באתר הסודי "מכון אילון" מצפון לרחובות. ציפורה מספרת כי במשך חודשים ארוכים חיה חיים כפולים - מצד אחד ניהלה את חייה האישיים כחברת קבוץ צעירה ומצד שני היו אלה אילוצי העבודה במחתרת באולם ייצור הכדורים מתחת לפני האדמה. 
במהלך התקופה  בפלמ"ח הכירה ציפורה את מתי בעלה, ולאחר נישואיהם שרתו יחד בכל תקופת מלחמת העצמאות, במכון התת- קרקעי ועבדו יחדיו ביצור תחמושת ללוחמים.
לאחר המלחמה בשנת 1949, היו ציפורה ובעלה שותפים להקמת קיבוץ מעגן מיכאל במישור חוף הכרמל. ציפורה מספרת שהקימה במו ידיה את מרפאת השיניים של הקיבוץ. אחר כך עברו בני הזוג להתגורר במקווה ישראל הסמוכה לחולון, שם חיו במשך 30 שנים. מתי היה אגרונום ומנהל המשק החקלאי וציפורה הייתה מורה.
בשנת 1990 עברו ציפורה ומשפחתה לעיר חולון שבה היא מתגוררת עד היום.
כיום ציפורה חברה פעילה בארגון חברי ה"הגנה". היא עוסקת בהנחלת המורשת, בתיעוד, בהנצחה, בשימור ובהסברה בעל פה ובכתב על פעולות הארגון, למבוגרים ולבני הנוער.
במסגרת פעולות ההנצחה, ציפורה ראיינה כ 130 חברי "הגנה" על מנת לשמור ולתעד את סיפורם המרתק ולהנחילו לדורות הבאים.
במשך שנים רבות לקחה חלק מרכזי בצוות חברי ארגון "ההגנה" המופיעים בהתנדבות במוסדות החינוך ובצה"ל ומספרים על פועלה של ה"הגנה" בימים שקדמו להקמת המדינה.​
וכך מספרת ציפורה דגן: "במשך כ- 18 שנים הרביתי בנסיעות אל מחנות צה"ל בכל רחבי הארץ והרציתי ביחידות רבות, כולל בקורסי קצינות על הנושא "מהגנה לצבא הגנה" בדגש על "התפתחות כוח המגן העברי" ו"נשק במחתרת".
במקביל, נסעתי ברחבי הארץ והתמסרתי לעריכת ראיונות ותחקירים ערכתי בהתנדבות לתיעוד פועלם של וותיקי ההגנה והפלמ"ח. ההקלטות והמידע הופקדו בארכיון המרכזי של ההגנה, בבית אליהו גולומב ובארכיון צה"ל".
ציפורה מוסיפה כי כשפנו אליה מבית ספר התיכון ע"ש פנחס אילון בחולון, להנחות וללמד קבוצת תלמידים לקראת תחרות "התפתחות כוח המגן", היא נרתמה מיד למשימה ולימדה את התלמידים אודות "המאבק על הדרכים". תלמידים אלה זכו לאחר מכן בתחרות הארצית וקבלו פרס ואת המקום הראשון בתחרות זו. שנה קודם לכן זכו תלמידי בית הספר "קציר" ברחובות להדרכתה של ציפורה וגם הם קבלו פרס וזכו במקום הראשון.​
בשנת 2010 יזמה ציפורה את הקמתה המחודשת של האנדרטה לזכר חללי ה"הגנה" מגיני בתי החרושת "היוצק" ו"ספירט" שעמדו בצומת חולון ונרצחו ע"י הערבים בפברואר 1948. הקמת האנדרטה התאפשרה בסיוע  תלמידי תיכון אילון בחולון ועיריית תל אביב. למתי וציפורה שני בנים: עוזי וארז דגן, להם 8 נכדים ו14 נינים.