​המדיטק והמרכז לאמנות דיגיטלית מציגים- קירונית

 חדשות ועדכונים

תאריך 19/08/2019
תאריך תפוגה 16/09/2019
קהלי יעד כללי
תחום פעילות דף הבית; חולון למבלים; מבלים-תרבות ואומנות; מבלים-תיירות ובילוי
ניוזלטר  
לובי ראשי-כותרת עליונה  
תקציר
תערוכה חדשה
תיאור
אוצר: אודי אדלמן
פתיחה: 7 בספטמבר 2019 בשעה 20:00
במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, חולון
האמוראים 4 חולון

התערוכה קירונית בוחנת את הופעתה והיעלמותה של אמנות הקיר ואת ההקשר ההיסטורי של אופן יצירה זה. אמנות קירונית החלה להתפתח בארץ ישראל החל משנות השלושים במגוון טכניקות בדו- ותלת-ממד. החל משנות ה 70 התמעטו שיתופי הפעולה בין אדריכלים לאמנים ויצירתן של עבודות מוזמנות וקבועות כל גבי קירות ציבוריים, בו בזמן במרחב הציבורי נעשה שימוש הולך וגובר לצרכי מסחר ופרסום.
מדוע הודרו האמנים הישראלים מן השטחים הציבורים? האם אמנות קירונית היתה מראש מגוייסת? האם האמנים נסוגו כי נתבקשו לייצר "אמנות מטעם"?
האם יש מקום כיום לאמנות קיר מטעם המדינה? האם יש להחזיר את המרחב הציבורי לטובת תרבות לעם?
בין העבודות שיוצגו מבחר מתוך יצירתם של אברהם אופק, גרשון קניספל ופנחס עשת, לצידם יציגו גם אמנים צעירים את הפרשנות שלהם לאמנות קיר, ביניהם: שחר פרדי כסלו, הילה טוני נבוק, אלונה רודה, רענן חרל"פ, מאיר טאטי, אלעד לרום, איתי רווה

במאמר "אמנות קירונית בישראל" מתאר גדעון עפרת את הפעולה האמנותית המבוצעת ישירות על קירות מבנים שמופיעה החל משנות השלושים ומגיעה לשיא בשנות החמישים בקיבוצים, מוסדות שלטון ואתרים אזרחיים עירוניים. כפי שמתאר זאת עפרת: "ציור הקיר מבקש להיות עממי. אין הוא מושא רכישה של מעטים, בעלי ממון [..] הוא משלב את המונומנטליות עם ערכי פשטות, דידקטיות ופיגורטיביות". במובן זה העניין המרכזי ביצירה הוא הפניה של העבודות לקהל הרחב הן בצורה והן בתוכן.  

בתערוכה הוזמנו אמנים עכשוויים לייצר עבודות קיר חדשות ולחשוב על משמעות אמנות הקיר הציבורי בימנו, לצד סקיצות וחומרים היסטוריים של אמנים מרכזיים. התערוכה תתקיים בעיקרה מחוץ לחללי התצוגה ותתפרס על קירות מבני המרכז לאמנות דיגיטלית ומבני ציבור במתחם המרכז. פעולה זו מתחברת לנוכחותו של המרכז בתוך שכונת ג'סי כהן ולפרקטיקה שהמרכז מקיים בשנים האחרונות ביחס למיקומו החדש. לפיכך הוזמנו חלק מהאמנים המשתתפים בתערוכה לחקור, לעבוד וליצור ציורי קיר בשכונה ובעצם כך להתחיל ולייצר מסורת של עבודות קיר מקומיות אשר גם מספרות את הסיפור של המקום. 

הפרויקט אשר יפתח עם התערוכה ההיסטורית וסדרת עבודות חדשות, ימשיך להתפתח עם עבודות נוספות, מחקר ומיפוי, במהלך 2019-2020.

התערוכה בתמיכת מפעל הפיס ומשרד התרבות והספורט.

האמנים המציגים: 
גרשון קניספל, מבכירי אמני ישראל, פעל בארץ ובברזיל. קניספל ידוע בעיקר בזכות תבליטיו הפיסוליים המעטרים מבני ציבור ברחבי חיפה, בין היתר בגשר פז, על חזית היכל הספורט ברוממה, ביצירת האנדרטה ליום האדמה בסכנין יחד עם עבד עאבדי ועוד. עבודותיו עסקו בנושאים חברתיים ופוליטיים. " קניספל, דעתן ובעל עקרונות ברזל, דגל במשך שנים בעמדות פוליטיות וחברתיות, ונחישות זו גבתה ממנו מחיר אישי יקר. למרות זאת, המשיך ללא לאות בפעילותו האמנותית, לא חדל להיאבק למען צדק חברתי ולא פסק מיצירת אמנות מעורבת, המגיבה לאירועי הזמן. שפתו האמנותית – כהומניסט וכפציפיסט – התנסחה כדרך פעולה נגד אמצעי הדיכוי הכוחניים ונגד ההישענות המופרזת על כוח צבאי כדרך לפתרון סכסוכים." פאביו מגאלנס
אברהם אופק, צייר, צייר קיר, רשם ופסל, ומהדמויות המרתקות והמקטבות באמנות הישראלית.  יצירתו של אברהם אופק – מן המורכבות, העשירות והחידתיות שידעה האמנות בישראל – מזוהה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי עם ציורי־קיר שיצר ברחבי הארץ. הנושאים בעבודותיו חברתיים בעיקר בהם ניכרת אהבת האדם והעובד הנאבק להשתייך אל הארץ החדשה דרך עבודה קשה. אופק צייר שישה ציורי קיר גדולים שגם הם עוסקים בנושאים חברתיים, הציורים ניצבו בבניין הדואר המרכזי בירושלים, בבניין הספרייה באוניברסיטת תל אביב, בכניסה לאוניברסיטת חיפה, בבית התרבות של כפר אוריה ובבתי הספר "סטון" ו"אגרון" בירושלים. עבודותיו המאוחרות הציפו את חוסר נחת והסתייגות מהמצב החברתי-פוליטי בישראל.
פנחס עשת, פסל ומורה. מהאמנים המובילים והרב גוניים בישראל בשנות ה-60 וה-70. עשת הרבה לעסוק ביצירתו במופשט - בצבע, צורה ונפח. בין עבודות הקיר שיצר ידועה עבודת הקרמיקה העוטפת את חלל הלובי הפנימי של בית אסיה בתל-אביב. בתחילת שנות השבעים פיתח טכניקה ייחודית שאופיינה בציורים גאומטריים צבעוניים בעלי נפח תלת ממדי, מעין פסלים פופיים התלויים על הקיר. באופן זה נוצרה סדרה גדולה של עבודות אותן הציג עשת בביאנלה ה-13 בסאופאלו בשנת 1975.
אלונה רודה (נ. 1979, בוגרת MFA, בצלאל), חיה ועובדת בברלין ובתל אביב. עבודותיה המוכרות הן מיצבי אור וסאונד, מיצבי וידאו ומיצגים מבוססי פיסול. בשנים האחרונות, הציגה מספר פרויקטים של אמנות ציבורית: ב 2018, ׳On The Road׳: 
פרויקט ׳אמנות על בניינים׳ מטעם עיריית ברלין, בית ספר תיכון יוהן גוטפריד הרדר; ב 2017 ׳חמוקי יפו׳, עבודת חוץ בתחנת כיבוי אש והצלה יפו, במסגרת התערוכה ׳בטון חצוף׳ מטעם עיריית תל אביב; ב 2016 ׳נשיקת הפרידה של האש מהמים׳, עבודה זמנית בכיכר דיזנגוף - לפני הריסתה, מטעם עיריית תל אביב. רודה הציגה תערוכות יחיד ופרויקטים מוזמנים עבור מוסדות אמנות, גלריות רבים בארץ ובאירופה. 
הילה טוני נבוק היא בוגרת תכנית לימודי ההמשך של בצלאל (2009). זוכת פרס ביאטריס קולינר לאמן צעיר מטעם מוזיאון ישראל (2018), פרס גבעון מטעם מוזיאון תל אביב (2011),  ופרס עידוד היצירה מטעם משרד התרבות (2012) ועוד. נבוק מציגה בחללי תצוגה רבים בארץ ובחו"ל. תערוכות יחיד נבחרות כוללות את: אטליה שמי (2018), גלריה KM ברלין (2017), המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב (2015), גלריה נגא תל אביב (2013), מוזיאון חיפה לאמנות (2010) גלריה לוקאל 30 ורשה (2010).  נבוק נמנתה על עורכיו של מגזין האמנות "פיקניק" בין השנים 2007-2011 ובמסגרת זו אצרה במשותף את הביאנלה השניה לאמנות בהרצליה (2009). ב-2018 הוציאה לאור ספר משותף לה ולסופר יונתן רז פורטוגלי - "אם כרגע מה שבוער בך זה פילאטיס בזה את צריכה להתמקד" (הוצאת "לוקוס")
רענן חרל"פ (נ.1957 ירושלים) חי ועובד בתל אביב, בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל. הציג בתערוכות יחיד וקבוצתיות ביניהן: מוזיאון אשדוד, מוזיאון פ"ת, מוזיאון בת ים ועוד. 
שחר פרדי כסלו (1982). אמן, חוקר בתולדות הפילוסופיה, איש קולנוע, ויזם חובב. יצירתו, עבורה זכה במספר פרסים, מתאפיינת בבת-גוון מופשט של הומור: היא מבדחת, אבל לא קומית. בימים אלה מציג במוזיאון תל אביב לאמנות את "משחקים 2019-2013" ובו פרויקט משחקי ומחווה לאנדרטת חטיבת הנגב שתוכננה על ידי דני קרוון ועוד. 
מאיר טאטי (1973) חי ועובד בתל אביב, בוגר מכון אבני לאמנות ובעל תואר שני ממכון סנדברג באמסטרדם. הציג בתערוכות יחיד וקבוצתיות בארץ ובעולם ביניהן: מוזיאון תל אביב לאמנות, הביאנלה לאמנות בסאן פאולו, הביאנלה לאמנות איסטנבול, מוזיאון בת ים, המרכז הישראלי לאמנות עכשווית ועוד. 
איתי רווה מעצב גרפי ומאייר. בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, בעל תואר ראשון מהחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית. עבודותיו נשענות על מסורות ומיתוסים, ומניחות את אלה בהקשרים עכשוויים, המדגישים את המתח שבין המדומיין לממשי.

צילום: אברהם חי
תמונה
אברהם אופק, ישראל - חלום ושברו, פרט מתוך ציור קיר באוניברסיטת חיפה, 1985-1988. צילום: אברהם חי
מחושב-שנה 2019
מחושב-חודש 8
קישור נוסף
קבצים מצורפים

​המדיטק והמרכז לאמנות דיגיטלית מציגים- קירונית

תערוכה חדשה
אברהם אופק, ישראל - חלום ושברו, פרט מתוך ציור קיר באוניברסיטת חיפה, 1985-1988. צילום: אברהם חי
אוצר: אודי אדלמן
פתיחה: 7 בספטמבר 2019 בשעה 20:00
במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, חולון
האמוראים 4 חולון

התערוכה קירונית בוחנת את הופעתה והיעלמותה של אמנות הקיר ואת ההקשר ההיסטורי של אופן יצירה זה. אמנות קירונית החלה להתפתח בארץ ישראל החל משנות השלושים במגוון טכניקות בדו- ותלת-ממד. החל משנות ה 70 התמעטו שיתופי הפעולה בין אדריכלים לאמנים ויצירתן של עבודות מוזמנות וקבועות כל גבי קירות ציבוריים, בו בזמן במרחב הציבורי נעשה שימוש הולך וגובר לצרכי מסחר ופרסום.
מדוע הודרו האמנים הישראלים מן השטחים הציבורים? האם אמנות קירונית היתה מראש מגוייסת? האם האמנים נסוגו כי נתבקשו לייצר "אמנות מטעם"?
האם יש מקום כיום לאמנות קיר מטעם המדינה? האם יש להחזיר את המרחב הציבורי לטובת תרבות לעם?
בין העבודות שיוצגו מבחר מתוך יצירתם של אברהם אופק, גרשון קניספל ופנחס עשת, לצידם יציגו גם אמנים צעירים את הפרשנות שלהם לאמנות קיר, ביניהם: שחר פרדי כסלו, הילה טוני נבוק, אלונה רודה, רענן חרל"פ, מאיר טאטי, אלעד לרום, איתי רווה

במאמר "אמנות קירונית בישראל" מתאר גדעון עפרת את הפעולה האמנותית המבוצעת ישירות על קירות מבנים שמופיעה החל משנות השלושים ומגיעה לשיא בשנות החמישים בקיבוצים, מוסדות שלטון ואתרים אזרחיים עירוניים. כפי שמתאר זאת עפרת: "ציור הקיר מבקש להיות עממי. אין הוא מושא רכישה של מעטים, בעלי ממון [..] הוא משלב את המונומנטליות עם ערכי פשטות, דידקטיות ופיגורטיביות". במובן זה העניין המרכזי ביצירה הוא הפניה של העבודות לקהל הרחב הן בצורה והן בתוכן.  

בתערוכה הוזמנו אמנים עכשוויים לייצר עבודות קיר חדשות ולחשוב על משמעות אמנות הקיר הציבורי בימנו, לצד סקיצות וחומרים היסטוריים של אמנים מרכזיים. התערוכה תתקיים בעיקרה מחוץ לחללי התצוגה ותתפרס על קירות מבני המרכז לאמנות דיגיטלית ומבני ציבור במתחם המרכז. פעולה זו מתחברת לנוכחותו של המרכז בתוך שכונת ג'סי כהן ולפרקטיקה שהמרכז מקיים בשנים האחרונות ביחס למיקומו החדש. לפיכך הוזמנו חלק מהאמנים המשתתפים בתערוכה לחקור, לעבוד וליצור ציורי קיר בשכונה ובעצם כך להתחיל ולייצר מסורת של עבודות קיר מקומיות אשר גם מספרות את הסיפור של המקום. 

הפרויקט אשר יפתח עם התערוכה ההיסטורית וסדרת עבודות חדשות, ימשיך להתפתח עם עבודות נוספות, מחקר ומיפוי, במהלך 2019-2020.

התערוכה בתמיכת מפעל הפיס ומשרד התרבות והספורט.

האמנים המציגים: 
גרשון קניספל, מבכירי אמני ישראל, פעל בארץ ובברזיל. קניספל ידוע בעיקר בזכות תבליטיו הפיסוליים המעטרים מבני ציבור ברחבי חיפה, בין היתר בגשר פז, על חזית היכל הספורט ברוממה, ביצירת האנדרטה ליום האדמה בסכנין יחד עם עבד עאבדי ועוד. עבודותיו עסקו בנושאים חברתיים ופוליטיים. " קניספל, דעתן ובעל עקרונות ברזל, דגל במשך שנים בעמדות פוליטיות וחברתיות, ונחישות זו גבתה ממנו מחיר אישי יקר. למרות זאת, המשיך ללא לאות בפעילותו האמנותית, לא חדל להיאבק למען צדק חברתי ולא פסק מיצירת אמנות מעורבת, המגיבה לאירועי הזמן. שפתו האמנותית – כהומניסט וכפציפיסט – התנסחה כדרך פעולה נגד אמצעי הדיכוי הכוחניים ונגד ההישענות המופרזת על כוח צבאי כדרך לפתרון סכסוכים." פאביו מגאלנס
אברהם אופק, צייר, צייר קיר, רשם ופסל, ומהדמויות המרתקות והמקטבות באמנות הישראלית.  יצירתו של אברהם אופק – מן המורכבות, העשירות והחידתיות שידעה האמנות בישראל – מזוהה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי עם ציורי־קיר שיצר ברחבי הארץ. הנושאים בעבודותיו חברתיים בעיקר בהם ניכרת אהבת האדם והעובד הנאבק להשתייך אל הארץ החדשה דרך עבודה קשה. אופק צייר שישה ציורי קיר גדולים שגם הם עוסקים בנושאים חברתיים, הציורים ניצבו בבניין הדואר המרכזי בירושלים, בבניין הספרייה באוניברסיטת תל אביב, בכניסה לאוניברסיטת חיפה, בבית התרבות של כפר אוריה ובבתי הספר "סטון" ו"אגרון" בירושלים. עבודותיו המאוחרות הציפו את חוסר נחת והסתייגות מהמצב החברתי-פוליטי בישראל.
פנחס עשת, פסל ומורה. מהאמנים המובילים והרב גוניים בישראל בשנות ה-60 וה-70. עשת הרבה לעסוק ביצירתו במופשט - בצבע, צורה ונפח. בין עבודות הקיר שיצר ידועה עבודת הקרמיקה העוטפת את חלל הלובי הפנימי של בית אסיה בתל-אביב. בתחילת שנות השבעים פיתח טכניקה ייחודית שאופיינה בציורים גאומטריים צבעוניים בעלי נפח תלת ממדי, מעין פסלים פופיים התלויים על הקיר. באופן זה נוצרה סדרה גדולה של עבודות אותן הציג עשת בביאנלה ה-13 בסאופאלו בשנת 1975.
אלונה רודה (נ. 1979, בוגרת MFA, בצלאל), חיה ועובדת בברלין ובתל אביב. עבודותיה המוכרות הן מיצבי אור וסאונד, מיצבי וידאו ומיצגים מבוססי פיסול. בשנים האחרונות, הציגה מספר פרויקטים של אמנות ציבורית: ב 2018, ׳On The Road׳: 
פרויקט ׳אמנות על בניינים׳ מטעם עיריית ברלין, בית ספר תיכון יוהן גוטפריד הרדר; ב 2017 ׳חמוקי יפו׳, עבודת חוץ בתחנת כיבוי אש והצלה יפו, במסגרת התערוכה ׳בטון חצוף׳ מטעם עיריית תל אביב; ב 2016 ׳נשיקת הפרידה של האש מהמים׳, עבודה זמנית בכיכר דיזנגוף - לפני הריסתה, מטעם עיריית תל אביב. רודה הציגה תערוכות יחיד ופרויקטים מוזמנים עבור מוסדות אמנות, גלריות רבים בארץ ובאירופה. 
הילה טוני נבוק היא בוגרת תכנית לימודי ההמשך של בצלאל (2009). זוכת פרס ביאטריס קולינר לאמן צעיר מטעם מוזיאון ישראל (2018), פרס גבעון מטעם מוזיאון תל אביב (2011),  ופרס עידוד היצירה מטעם משרד התרבות (2012) ועוד. נבוק מציגה בחללי תצוגה רבים בארץ ובחו"ל. תערוכות יחיד נבחרות כוללות את: אטליה שמי (2018), גלריה KM ברלין (2017), המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב (2015), גלריה נגא תל אביב (2013), מוזיאון חיפה לאמנות (2010) גלריה לוקאל 30 ורשה (2010).  נבוק נמנתה על עורכיו של מגזין האמנות "פיקניק" בין השנים 2007-2011 ובמסגרת זו אצרה במשותף את הביאנלה השניה לאמנות בהרצליה (2009). ב-2018 הוציאה לאור ספר משותף לה ולסופר יונתן רז פורטוגלי - "אם כרגע מה שבוער בך זה פילאטיס בזה את צריכה להתמקד" (הוצאת "לוקוס")
רענן חרל"פ (נ.1957 ירושלים) חי ועובד בתל אביב, בוגר המחלקה לאמנות בבצלאל. הציג בתערוכות יחיד וקבוצתיות ביניהן: מוזיאון אשדוד, מוזיאון פ"ת, מוזיאון בת ים ועוד. 
שחר פרדי כסלו (1982). אמן, חוקר בתולדות הפילוסופיה, איש קולנוע, ויזם חובב. יצירתו, עבורה זכה במספר פרסים, מתאפיינת בבת-גוון מופשט של הומור: היא מבדחת, אבל לא קומית. בימים אלה מציג במוזיאון תל אביב לאמנות את "משחקים 2019-2013" ובו פרויקט משחקי ומחווה לאנדרטת חטיבת הנגב שתוכננה על ידי דני קרוון ועוד. 
מאיר טאטי (1973) חי ועובד בתל אביב, בוגר מכון אבני לאמנות ובעל תואר שני ממכון סנדברג באמסטרדם. הציג בתערוכות יחיד וקבוצתיות בארץ ובעולם ביניהן: מוזיאון תל אביב לאמנות, הביאנלה לאמנות בסאן פאולו, הביאנלה לאמנות איסטנבול, מוזיאון בת ים, המרכז הישראלי לאמנות עכשווית ועוד. 
איתי רווה מעצב גרפי ומאייר. בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, בעל תואר ראשון מהחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית. עבודותיו נשענות על מסורות ומיתוסים, ומניחות את אלה בהקשרים עכשוויים, המדגישים את המתח שבין המדומיין לממשי.

צילום: אברהם חי

פורסם בתאריך: 19/08/2019