עמדת הדי ג'יי היא הפריט הכי החשוב בחדר המיותם של אופק.
חלק מקירותיו מחופים ביריעות ספוג, כדי לצמצם את הרעש שבקע מהנגינה.
יותר מכל, הוא אהב מוסיקת טראנס.
כשחזר מהעבודה נהג להתיישב בעמדה, לסגור אחריו את הדלת, ומבחוץ הדהדו קולות הקצב: בום, בום, בום טראח. המוסיקה הזו זרמה בעורקיו.
ישב שעות בחדר ויצר לחנים משלו.
עכשיו, אחד החברים מנסה להוציא את היצירות של אופק מהדיסק און קי.
ברשתות החברתיות הוא היה קיקו (Kikooficial_1). את הכינוי הזה העניקה לו אימא, והחברים אימצו.
קיקו היה חדור מטרה. מגיל 15-14 לא הפסיק לעבוד.
התחיל בתחזוקה בימית 2000 והתקדם לניהול הצוות. בין המשמרות עבד גם בגינון.
גם בחופשות מהצבא הגיע לעבוד בימית.
"למה אתה עובד כל כך קשה?" אימא שאלה, "מה, אתה רעב ללחם?"
אבל ככה הוא היה. רצה עצמאות כלכלית. לא להיות תלוי.
אחרי ששני אחיו שירתו ביחידת "כפיר", הוא בחר בהנדסה קרבית והשאיר לאימא הרבה סיבות לדאגה כשהיה בפעילות בבקעה או באיו"ש.
איתרע מזלו להשתחרר עם פרוץ הקורונה.
הטיול המתוכנן אחרי הצבא התבטל, אבל לא קיקו.
מיד נכנס לעבודה. התחיל מועדפת בשני סניפים של דלק בהרצליה ומהר מאוד הפקידו בידיו ניהול סניף.
קיקו ראה כי טוב, ושאף לקחת תחנה משלו עם שותף. רצה להיות עצמאי. לעבוד קשה ולבד. לא במסגרת. אבל הבנק לא העניק את המימון לבחור הצעיר והמהלך לא צלח. אז הגיע לסניף "פלאפל בריבוע" בגבעתיים. הסניף שעמד בפני סגירה, סיפרו הבעלים בשבעה, הפך בזכותו לאחד המוצלחים בארץ.
ילד חם מיום שנולד. מחבק את כולם. במיוחד את אימא. לא מוציא קללה מפיו. מאוד מקובל בחברה.
חרף בעיות קשב וריכוז, הוציא בגרות מלאה לבד. חישל את עצמו. כשהלב נשבר מאהבה נכזבת, אימא רצתה לעודד, לחזק אותו, והוא אמר, "זו היא שהפסידה אותי". רצתה לחזק ויצאה מחוזקת.
ארון הבגדים חושף סגנון ייחודי. בגדים עם נוכחות.
קיקו אהב להיראות טוב. הוא אהב חופש וטבע, הרבה טיולי ג'יפים בארץ, והרבה גיחות לחו"ל.
בשנה החולפת ביקר באמסטרדם. באוגוסט, כחודשיים לפני השבת השחורה, יצא עם חבר ל"בום פסטיבל" שמתקיים מדי שנה בפורטוגל.
נחתו בספרד, שכרו קרוון ואתו הגיעו לשבוע שלם של מסיבות. הוא היה כל כך מאושר.
את יום הולדתה של חברתו תמר תכנן לחגוג באיטליה וכבר סגר עם חברים טיול סקי לחודש מרץ.
ב"נובה" בילה עם תמר. כשהתחילו האזעקות, הצליחו להגיע למיגונית. למרות שכבר היה פצוע ברגל, עדיין ניסה להצחיק את כולם. להרגיע.
"מה אתם דואגים? הצבא שלנו מיד יגיע".
כשהמיגונית קיבלה רימון, הוא הבין שזה לא צה"ל. החליט לברוח וצדק. כל מי שנשארו במיגונית נכחדו. הוא תפס את תמר ורצו לקיבוץ עלומים. היה שם בית צהוב. קיקו פרץ את הדלת. התחננו שיכניסו אותם לממ"ד, אבל בני הבית פחדו. קיקו לא היסס. דחף את תמר לשירותים, לקח סכין מהמטבח, ונעמד בחוץ כדי להגן עליה בגופו.
את כדור המוות הוא חטף בלב הטוב שלו. תמר שמעה שמדברים עברית. מישהו אמר, "תצאי החוצה". יצאה וחטפה כדור בבטן.
כשאבא מאיר התקשר, היא אמרה, "אופק מת". הזיהוי הסופי ארך שישה ימים.
ליאו, בן אחיו בן הארבע, נוהג לומר, "אני את אופק הכי אוהב בחיים".
אופק לא קנה אותו במתנות. הוא פשוט היה נוכח. מקפיץ אותו באוויר. משחק איתו. לוקח חופש מהעבודה בשביל ללכת אתו לגן חיות או לסרט בסינמטק.
עכשיו מסבירים לליאו שאופק איננו. שהוא מת. והוא שואל, "אז מה, אני לא אראה אותו יותר בחיים?"
ו-פאף, הכלבה שקיבל בגיל 13, מסתכלת על הדלת. מחכה.
